<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ג ח"י</h1>
<h2>דף מט:</h2>
העושה שדהו אפותיקי לאשה כלומר מכאן תגבה ושטפה נהר גובה משאר נכסים וטורפת אותם. ואם כתב לא יהא לך פרעון אלא מזה אינה גובה משאר נכסים. ואם עשאו אפותיקי פירו' סתם ומכרה הבעל מחלוקת בגמרא והעיקר כי יכול למוכרה ותגבה היא משאר נכסים ואם אין שם שאר נכסים יטרוף אותם ודוקא שמכרה לנכסי' לשעתה כלומר לזמן מועט פירו' כגון לשנה או לשנתים אבל ממכר עולם אינם מכורים ונראה אינן מכורין כלומר ובטל המקח מיד אפילו הבעל יכול לבטל אותו ופירש ר"י מקחו בטל בשעת טריפ' כגון שלקח מן האיש וחזר ולקח מן האשה אבל כל זמן שהיא תחתיו אינה יכולה לבטל המקח בשביל שעבוד כתובתה ויש מי שפסק שמכורין ותגבה משאר נכסי' גטין. מכר(ה) הבעל נכסיו המשועבדים לכתובתה מכורין עד שתצטרך היא לטרוף בשביל כתובתה ואפילו חזר הלוקח ולקח מן האשה ואחר כך בא זמן לגבות כתובתה טורפת אותם נכסים מן הלוקח אבל אם קנו מידה קנין וכתבו שטר קנה לוקח מאחר שמכרה או נסתלק' ועם כל זה צריך הקנין והסילוק ממנה קודם המכירה של בעל אבל אחר המכירה אינו כלום הסילוק מהשעבוד וטורפת זולתי אם כתבה שטר בפני עצמה אחר מכירת הבעל, ושיכתבו בו אחריות וכתבו התוספות ולא שייך הכא אחריות טעות סופר הוא ואף על גב דלא כתב כמאן דכתב כי אין נותנין לה מעות ולפי' לא קנה לוקח עד שיכתוב בו אחריות. ועוד פשוט בכתובות [צ"ה ע"א] אבל אם היה מוכר לאדם אחד לא רצתה לסלק ומכר לשני וסלקה אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואינה טורפת אם קנו מידה בתרא כתובות. ולעולם אם קבלה מעות כשחזר ולקח מן האש' המקח קיים בכל ענין דאגב זוזי גמרה ומקנה. שלש שדות הן שאם מכרן הבעל מכרו בטל ואפילו קנו מיד האשה ואלו הן אח' שכתב לה בכתובתה ואחד שייחד לה בכתובתה ואחד שהכני' לה שום משלו וכן גריס רבינו חננאל. ופירש רבינו חננאל אחד שכתב לה בכתובתה בשביל מנה מאתים ואחד שייחד לה תחת הנדוניא שהביאה מבית אביה ואחד שהכניס לה שום משלו ששם לה שדה בעבור התוספת שהוסיף לה משלו ומכרו בטל. ויש מי שכתב דוקא במקרקעי אבל בטלטל שהכניסה לו אין הבעל יכול למוכרם אף על פי שיש לבעל נכסים כנגד נדוניא משו' שבח בית אביה וכל שכן שאין בעל חוב נוטלן בחובו. וכתב הרמב"ם ומטלטלי צאן ברזל אין לו רשות למוכרם ואם מכרם מכרו קיים. בתרא יבמות. כתב הרמב"ם ז"ל באישו' [פכ"ב הל"ה] הורו הגאוני' שנכסי צאן ברזל אף על פי שפחיתתן על הבעל אם היו הבלאות קיימין והיו עושין מעין מלאכתן נוטלת כליה כמו שהן ואם לא היו עושי' מעין מלאכתן הרי הן כמי שנגנבו או אבדו שחייב לשלם דמיהן ששמו אותם עליו בשעת נישואין ומנהג פשוט הוא זה וכל הנוש' על מנהג זה קבל אחריות הנדוניא עליו וכשם שאינו מחזיר את הפחת כך אינו נוטל את השבח אם הותירו דמיהן לפי מנהג זה. ורב אלפס כתב ביבמות [ברי"ף כ"א ע"ב] כי דקדקו ממה שאמרו במשנה בפ' הנזכר על עבדי צאן ברזל שאם מתו מתו לו ולא אמר פיחתו נראה שאין משלם הפחת אלא כעין מתו, וחולק עליהם וכתב שמשלם הפחת לפי סוגית התלמוד אבל נהגו עלמא דדי' זה בכחישה וביתרת לפי המנהג הוא מקבל עליו ואינו משלם פחת ולא נוטל שבח שהותירו ביבמות.
<h2>דף קכה:</h2>
כתובה אינה נגבית משבח שהשביח לוקח כשטורפ' ולא משבח ששבחו נכסים לאחר מיתה ואפילו ממקרקעי ולא בראוי כבמוחזק כלומר לראוי לבא אלא באותן שהן מוחזקי' והו' מקולי כתובה. וכתבו התוספות וכן הרא"ש כי אינה גובה שבח אפילו אחר תקנת הגאונים שתגבה מהמטלטלין. ואם השביח' הי' הנכסים תמצא בדיני יתומים בחי"א. כתובות בתרא. גובה כתובה ממלוה שהיא ביד אחרים כי אינו נקרא ראוי אלא מוחזק. אבל אם גבו אותה אינה נגבי' ממנה כי דינה נגבית ממטלטלי, ואחר שתקנו כתוב' ממטלטלי גובה ממלוה אפילו גבו מטלטלין בחובת אביהם ואפילו ממלוה דגוי כן דעת התוספות וכן כתב הרא"ש.
